ללמד לכתוב את פו הדב

עשרים ושבע עצמות,

שלושים וחמישה שרירים,

קרוב לאלפיים תאי עצבים יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

הרי זה די והותר,

כדי לכתוב את "מיין קאמפף"

או את "פו הדב".

(כף היד, ויסלבה שימבורסקה. תרגום: רפי ויכרט)

גאווה ישראלית?

בחודש יולי האחרון (2017) הגיעה משלחת של חברת הייטק ישראלית לאזרבייג'ן במטרה לסגור עסקת מכירת נשק מתקדם - מזל"ט תקיפה - נשק שנועד לשפר את יכולת התקיפה של אזרבייג'ן בארמניה השכנה, ביניהן מתקיים סכסוך אלים ארוך שנים. האזרים התלהבו מהטכנולוגיה הישראלית המתקדמת וביקשו הדגמה חיה של תקיפת מטרה ארמנית מאויישת באזור הגבול. לאחר שמפעילי המזל"ט סירבו להוראת הממונים עליהם לבצע את ההדגמה, ביצעו מנהלי המשלחת את התקיפה בעצמם, אך ככל הנראה החטיאו את המטרה.

על פי שיח החדשנות החינוכית בישראל הפרשה אמורה להיות מקור לגאווה - בוגרי מערכת החינוך הישראלית הפגינו הצטיינות הן ביוזמה העסקית, הן בתעוזה הדיפלומטית והן בכישורים הטכנולוגיים שלהם. בכך, הפגינו מייסדי ועובדי החברה את שליטתם במיומנויות המאה ה-21. אלמלא שני "יפי הנפש" האלה, סביר להניח שהמטרה גם היתה מושמדת.

עריצות הכוח

המושג "מיומנויות המאה ה-21" שולט בשיח החינוכי בישראל בעשור האחרון, ואף זכה לערך בויקיפדיה. הנחת המוצא מאחורי המושג הזה היא שאתגרי המאה ה-21 הם אתגרים אישיים של הישרדות והפקת תועלת בסביבה של שינויים מהירים, חוסר ודאות, שוק אגרסיבי ותלות גוברת במערכות ממוחשבות. כתשובה לאתגרים הללו מציעות יוזמות חינוכיות רבות להתמקד בפיתוח ידע ומיומנויות שרלוונטיים לאתגרים אלה, כגון כושר הסתגלות לשינויים, מיומנויות מחשב ורשת, מיומנויות חברתיות וחשיבה ביקורתית לפתרון בעיות.

גישה זו, שתואמת להפליא את רוח הניאו-ליברליזם, מתגלמת היטב בדוגמה שלמעלה - היא מתמקדת באופן מוחלט בהשגת כוח, תוך התעלמות מוחלטת מאתיקה. זוהי כמובן אינה דוגמה בודדת, בוגריה המצויינים של מערכת החינוך הישראלית מתמחים ברתימת הכוח שלהם לפרויקטים שהאתיקה שלהם מפוקפקת. יתר על כן, אחד מביטויי הגנאי הנפוצים בחברה שלנו נועד לתקוף את הרעיון של מהילת הכוח עם אתיקה - יפה נפש. מצופה מאיתנו להתנהג כמו חבורת דות'ראקי פוסט מודרנית - לתקוף בעוז, להרוג ללא רחמים, לבזוז את השלל ולחגוג את היותנו חזקים וחסרי מעצורים. גישה זו איננה בלעדית למערכת החינוך בלבד. היא שזורה בכל מערכות הכוח של החברה הישראלית - המערכת הפוליטית, התקשורת והכלכלה. האדרת משתנה, אך תמיד אותה גברת - הערצת הכוח ובוז לחולשה.

ב"כף היד" שימבורסקה מסייעת לנו להבחין בכשל האתי של גישה זו. פיתוח המכניקה של הכוח - העצמות, השרירים, תאי העצבים - בונה כף יד שיכולה לכתוב הן את "מיין קאמפף" והן את "פו הדב". תהליך חינוכי שמתמקד אך ורק בהעצמה, עשוי להביא לשניהם באותה מידה. האם באמת לא אכפת לנו מה התלמידות שלנו יעשו עם הכוח שנטפח אצלן? האם כל דבר שבוגרינו יעשו יהיה טוב בעינינו פשוט מפני שהם משלנו? ואם נקשיב לאזהרה של שימבורסקה - מה אפשר לעשות בכלל?

"התחשבות באחר עושה את כל ההבדל" (פו וחזרזיר עושים רפלקציה)

הכנה למאה ה-21

גישה חינוכית אלטרנטיבית לגישת עריצות הכוח תשנה את השיח מ"מיומנויות המאה ה-21" אל "הכנה למאה ה-21", הכנה שנשענת על שתי רגליים - כוח ואתיקה. שימבורסקה היטיבה לזקק את הצורך בשיר אחר שלה - "שלהי המאה" שמספיד את כישלונה של המאה ה-20 לגדל את האדם כיצור היברידי שמשלב מנגנוני כוח עם מנגנוני ריסון אתיים:

המאה העשרים שלנו צריכה היתה להיות טובה מקודמותיה...

האל אמור היה להאמין סופסוף באדם

טוב וחזק

אך טוב וחזק

עודם שני אנשים שונים...

שוב וכתמיד,

כפי שניתן לראות לעיל,

אין שאלות דחופות

משאלות תמימות.

(מתוך: "שלהי המאה", ויסלבה שימבורסקה. תרגום: רפי ויכרט)

ניתן להבין את הזוועות של המאה ה-20 כתוצר של התעצמות הכוח במנותק מהתעצמות הטוב. השאלה התמימה "כיצד נכון לחיות" היא שאלה שהדחיפות שלה היא כרונית.

חינוך לאתיקה דורש הגדרה של אתגרי האתיקה שתציב המאה ה-21 בפני אזרחיות העתיד. אתגרים אלה כוללים פוליטיקה של הסתה, שיח ציני, ריכוז כוח, פערים חברתיים, גלובליזציה ומגמה שוטפת של אובייקטיפיקציה. אלה אינם אתגרים קלים, אך הבנתם מאפשרת להגדיר מנגנוני אתיקה רלוונטיים נדרשים, כמו חיסון מפני קסנופוביה, אמפתיה, חתירה לאותנטיות, זיהוי יחסי כוח, סולידריות עם חלשים, אחריות גלובלית וסובייקטיפיקציה.

חינוך לאתיקה הוא יעיל בהרבה כשכל המערכת בנויה סביבו, אך ניתן ליישם אותו גם בקנה מידה קטן, מעין פעולת גרילה חינוכית שטומנת זרעים של אתיקה בתוך סדקיה של מערכת שמבוססת על עריצות הכוח.

כדורי זרעים, משמשים לגינון גרילה. הרכב - זרעים, קומפוסט לדישון, חרסית להגנה.

קצת פרקטיקה

דוגמה אישית. מי שאני בתור אדם ומורה קודם לתכנים שאני מביא לכיתה. לפיכך, חינוך לאתיקה מתבסס קודם כל על חינוך עצמי ועל עיסוק פנימי מתמשך בשאלות של אתיקה. מצאתי שמועיל מאד לחשוב דווקא על דברים קטנים ביומיום של העבודה בבית הספר כעל דילמות של אתיקה. איך אני מגיב לתלמיד שמפריע לי? איך אני מתייחס לתלמידה שאומרת משהו שבעיניי הוא נוראי? איך לאכוף נהלים כמו קוד לבוש? מה לעשות כשמוטל עלי כמורה ליישם משהו שאני לא מאמין בו?

הדוגמאות הבאות לא מתיימרות להיות "הדרך הנכונה" להתנהלות אתית, אלא כמה אפשרויות להיות מורה מתוך רבות אחרות אפשריות, שהמשותף לכולן הוא התבססותן על אתיקה:

1. לא לשקר לתלמידים. זה נשמע כמעט מובן מאליו למי שלא עבד מעולם כמורה, אך קולגות רבים יבינו למה אני מתכוון - בית הספר המסורתי מבוסס על הרבה מאד שקרים והונאות, שמקובל להתייחס אליהם כאל "רע הכרחי" שנועד לסייע לתלמידים להצליח בתוך המערכת. אחרי זמן קצר של שיתוף פעולה עם השקרים האלה הם הופכים לשקופים עבור המורה. האלטרנטיבה שפיתחתי לעצמי איננה כוללת שקיפות מוחלטת, אני מאמין שיש אמיתות שתלמידים צעירים מדי אינם בשלים להתמודד איתן. במקום זה, אני משתדל לבחור בין כמה אפשרויות - להציג את המורכבות של הסיטואציה (לעיתים דורש זמן ומזמין דיון), לבקש להסיר את הנושא מסדר היום בינתיים (רצוי להצהיר מתי ניתן יהיה לפתוח אותו שוב), או פשוט להגיד את מה שאני חושב. הערך של צורת התנהלות כזו הוא עידוד פיתוח מערכות יחסים מבוססות אמון וצורת דיבור שהיא אותנטית, כלומר - מבטאת את האמת הפנימית בלי ציניות.

2. שמירת נגיעה. כמורה חילוני במערכת החינוך החילונית הצהרה כזו מושכת תשומת לב וסקרנות. לעיתים מתפתחת שיחה על כך שמאפשרת לי לחשוף את התלמידות למושגים כמו פטריארכיה ותרבות האונס, אבל מבחינתי זהו הישג משני. הערך העיקרי של הפרקטיקה הזו הוא שהיא מגלמת דרישה מעצמי ומהקולגות שלי, שלא לראות מגע פיזי כדבר שהוא מובן מאליו בין סובייקטים שיש ביניהם פערי כוח גדולים, כמו למשל מורה מבוגר ותלמידה צעירה. התלמידות והתלמידים עשויים ללמוד מזה שאתיקה פירושה ריסון של הכוח. תוצר לוואי נוסף של הפרקטיקה הזו הוא הערך המוסף שיש למגע שאני כן מאפשר בינינו באופן מבוקר ומחושב - בין אם לתת כִּיף כדי לחגוג הצלחה, או אפילו חיבוק בסוף שנת הלימודים כדרך להעריך את הקרבה הבלתי פיזית שנבנתה במהלך השנה.

3. דרך חיים. מורות רבות ממילא עושות בחירות אתיות רבות בדרך חייהן. אם אני צמחוני שנים רבות ובשנים האחרונות נמצא במעבר לטבעונות, משיקולים אתיים ולא בריאותיים, אני מוצא הזדמנויות לחשוף את זה בכיתה. תלמידות רבות שלי שמעו על ההתנדבות שלי עם ילדים של מהגרי עבודה ופליטים בשעות אחה"צ בתקופה בה אכן עשיתי זאת. התלמידים שלי גם יודעים שאני אוהב בעלי חיים באשר הם ושאצלי בכיתה לא הורגים חיה אלא אם נמצאים בסכנת חיים ברורה ומיידית. כשתלמידה בכיתה ח' הרגה עכביש, היא חוותה את הצער האותנטי שלי על המעשה וקיבלה את הצעתי לכתוב סיפור קצר על נקודת מבטו של העכביש, מה שהוליד את הסיפור היפהפה "יומו האחרון של משה בן-ירוחם העכביש הקטן". כל חשיפה כזו בכיתה מאפשרת מקום לשיחה על הנושא, לצד הטמעת הרעיון הגדול יותר - יש ערך בשילוב החלטות אתיות בדרך החיים שלי.

המשגה. פרקטיקה פשוטה להפליא שלמדתי ממאסטר יודה - לקרוא לדברים בשמם. כשיודה מאמן את לוק סייווקר להיות אביר ג'דיי ולשלוט, איך לא - בכוח, הוא לא מדבר איתו כמעט בכלל על מיומנויות של כוח. לאכזבת לוק (ולאכזבת הילד שהייתי כשצפיתי בסרט) יודה לא מראה לו בכלל איך לנפנף ביעילות בחרב אור, אלא מדבר איתו על הצד האפל. במקום להסתפק בלהסביר לו איך להרים חללית מהביצה בכוח המחשבה, הוא מזהיר אותו מקיצורי דרך. כתחליף לתרגילי שליטה במוח של אחרים, הוא מטיף לו שאם הוא לא ילמד לשלוט בפחד ובשנאה שלו - הם ישלטו בו.

באופן דומה, אם חשוב לפתח חשיבה אתית, יכול להיות מועיל מאד להשתמש במילה "אתיקה" ולנסות להבין אותה ביחד עם התלמידות. אם האווירה מסביב רוויה בפחד מהאחר שמוביל לשנאה והצדקה של דיכוי, מומלץ לדבר על מושגים כמו "גזענות", "דיכוי" ו"הצדקה" ולדון בקשר בין מקורות השנאה לבין מי שמרוויח ממנה. באחת הכיתות בהן לימדתי על הנאציזם והשואה, נהגתי לתת "שיעורי בית" באופן קבוע: "לשבוע הבא - אני מבקש שתשתדלו שלא לקחת חלק ברצח עם". בסוף השנה הפכתי את הבקשה לשיעורי בית קבועים להמשך חייהם. אין לי מושג מה תהיה ההשפעה של זה לטווח הארוך, התקווה שלי היא שהריכוך הקומי איפשר לחלקם לפחות להתייחס גם לחלק הרציני של הבקשה שלי - לתהות מפעם לפעם האם במציאות ההיסטורית הנוכחית מתחולל פשע מרושע רחב מימדים שנעשה בשמי או בהשתתפותי. כן, נכון, יש אחד כזה שקורה ממש עכשיו.

פחד ושנאה מובילים לצד האפל (לוק פוגש את הצד האפל שלו, האימפריה מכה שנית, 1980)

ניצול הזדמנויות. לעיתים, כמו בדוגמה הקודמת, תכנית הלימודים מזמנת עיסוק בסוגיות של אתיקה, בייחוד בהוראת מדעי הרוח. עם זאת אני סבור שרוב ההזדמנויות לעסוק בחינוך לאתיקה נמצאות בחיי היומיום בבית הספר. "מכרה הזהב" של השיח בחברה הישראלית בימינו, שמשתקף אחד לאחד בחדר הכיתה, מספק הזדמנויות רבות מאד שניתן להתכונן אליהן מבעוד מועד. כל מורה יכולה לצפות שבמהלך שנת לימודים אחת היא תיתקל באין ספור גילויים של גזענות, סקסיזם, החפצה, ציניות, פערי כוח וניצולם לרעה. צורת ההתמודדות השטחית והמקובלת ביותר היא להגדיר אמירות מסויימות כ"אסורות" ולנזוף בתלמידים שמשתמשים בהם. זו צורת התמודדות חשובה, מפני שקצב החיים במערכת החינוך מאפשר מעט מאד חופש פעולה למורה שרוצה להשתהות על סוגיה אתית, שלא לדבר על הפחד לאבד שליטה על השיח בכיתה שיכול להפוך למתלהם במהירות רבה, שוב - כשיקוף של השיח הציבורי סביב סוגיות של אתיקה שרבות מהן מוגדרות היום כטאבו. עם זאת, גיליתי שלעיתים התמודדות מעמיקה יותר שווה כל רגע. הנה סיפור אחד כזה:

יצא לי להכין כיתה לבגרות במתכונת מרתונית - עשר שעות שבועיות במשך מחצית בודדת. המשמעות היתה שאני הייתי המורה שהתלמידים ראו הכי הרבה במהלך השבוע. בכיתה ישב תלמיד שנהג לעטר את השולחן, המחברת ואפילו את המבחנים שלו בסיסמה המקורית "מוות לערבים". באחד הבקרים הגעתי מוקדם לכיתה וגיליתי שעל אחד הפלקטים הריקים בירכתי הכיתה נכתב בקטן: "לסלוח לערבים זה התפקיד של אלוהים. התפקיד שלנו זה לארגן את הפגישה שלהם". היו לי כמה דקות להתלבט האם ואיך להתייחס לזה. לאחר שסיימתי לבדוק נוכחות, שאלתי אם כולם ראו את הכתובת שמשמעותה הסתה לרצח על רקע גזעני. לאחר כמה דקות של מהומה, הם השתתקו והסתכלו עלי בסקרנות כאומרים לעצמם "מעניין איך הוא יתמודד עם זה".

הנאום הקצר שלי הלך בערך ככה: "אני לא יודע מי עשה את זה אבל אני מניח שיש בכיתה שתי קבוצות - כאלה שמזדהים עם הכתוב וכאלה שמרגישים איתו שלא בנוח. עכשיו אני אדבר רק אל הקבוצה השנייה. אני מבקש מכם להתרכז רגע בחוויה הזו - כשמשהו מרגיש לי לא בסדר, אבל אני מפחד לעשות משהו כדי לשנות את זה. אני יודע שזה מאד לא נעים, אבל חשוב להרגיש את זה ולא להתחמק. אני רוצה לאפשר לכיתה להתמודד עם זה לבד ולכן אני לא מתכוון להוריד את הכתובת ואני סקרן לראות מה יקרה. בואו נתחיל את השיעור". בתחילת השיעור שלמחרת הזכרתי: "אני רואה שהכתובת הזו עדיין על הקיר. כמה זה קשה הא? ממש מרגיש לא נוח בבטן מרוב שזה קשה, נכון? יאללה, בואו נתחיל בשיעור".

בשבוע שאחרי, בעוד התלמידים מתארגנים לשיעור, ניגש אלי אחד מהם בתנועה מאיימת, כולו מנופח מכעס: "מה אתה חושב, שאם תוריד את הכתובת מהקיר זה יעזור לך?!? אנחנו נכתוב את זה איפה שנרצה!". אמרתי לו שעמדתי במילה שלי ושאם מישהו הוריד את הכתובת, אני לא יודע מי זה. לעצמי חשבתי שזו אחת המורות האחרות, אלא שפתאום קפצה תלמידה אחרת: "אני הורדתי את זה, למה יש לך בעיה?". הוא היה כל כך מופתע שכל האוויר יצא ממנו והוא הצליח רק לשאול, בתימהון אותנטי: "אבל למה?". היא לא התבלבלה: "כי זה מגעיל לכתוב דבר כזה. ועוד כשאתם יודעים שהמנקה שצריכה לנקות אחרינו כל יום וגם לקרוא את החרא הזה היא ערבייה". כולנו היינו קצת בשוק ומה שעבר לי בראש היה: "רק אל תעמוד לצידה. זה יהרוס הכל". במקום זה אמרתי: "אוקי, זה מעניין מאד. שמענו את שניכם, בואו נתחיל בשיעור. מי שרוצה לדבר על זה עוד - מוזמן להישאר איתי כאן בהפסקה". השיח שהתפתח בהפסקה היה אחד המרתקים והאותנטיים שאי פעם השתתפתי בהם בנוגע לגזענות ודעות קדומות, במהלכו הרוב המוחלט של השיחה היתה בין התלמידים עצמם. התלמיד הכועס הודה שבקבוצת הכדורגל בה הוא מתאמן יש לו חברים ערבים ו"עד עכשיו חשבתי שזה לא אותו דבר אבל אולי זה קשור". מה שאני מקווה שהתלמידים למדו מהחוויה הזו זה לא ש"לא יפה לכתוב מוות לערבים על הקיר", אלא שגזענות זו סוגיה שאנחנו נגועים בה ולכן חייבים לדבר עליה. מה שאני למדתי, זה שהדעות הקדומות שלי בנוגע לאומץ של תלמידות לעמוד על שלהן נדרשות לבחינה מחדש.

ילדה אמיצה אחרת: רובי ברידג'ס בת השש מגיעה לביה"ס בליווי מרשלים פדרליים. ניו אורלינס, 1960

אהבה. כשקיילבּ, המנהל הנוכחי ומעורר ההשראה של ביה"ס HTH בסן דייגו פרש את משנתו החינוכית בפני אולם מלא במורות, הוא סיכם את דבריו כך: "העשייה החינוכית שלנו מורכבת משני יסודות - שיבוש ואהבה". המחשבה הראשונה שלי למשמע דבריו היתה שבעצם, במובנים רבים, אהבה היא שיבוש. פרקטיקות של אהבה עשויות לשבש תופעות של ניכור, ציניות ואובייקטיפיזציה בטווח המיידי, כמו גם קסנופוביה והסתה בטווח הארוך יותר. כמובן שלשם כך נדרשת מודעות פוליטית, בלעדיה האהבה מקבלת איכות היפּית - שטחית, אסתטית ומנותקת מהקשר. אם כמורה צעיר היה לי חשוב מאד שתלמידים יאהבו אותי, הרי שההתבגרות המקצועית שלי הפכה את היוצרות - היום הרבה יותר חשוב לי להצליח לאהוב את תלמידיי. מטרה זו מנחה אותי להקשיב להם ולהתעניין בהם באופן אקטיבי, בניסיון למצוא איכויות קונקרטיות שאצליח לאהוב. כאשר אני מוצא כאלה, אני לא נרתע מלציין אותן בקול רם, לעיתים באופן פרטי ולעיתים לנוכח כלל הכיתה (כתלות בשיקולי טאקט).

פרקטיקות של אהבה יכולות לסייע גם בהתמודדות עם קונפליקטים - כאשר תלמידה מטיחה בי את זעמה על משהו, האהבה מסייעת לי שלא לראות את זה כהפרעה לשיעור, אלא כהזדמנות להבין מה השתבש במערכת היחסים שלנו ולדבר על רגשות בקול רם. מורים רבים יודעים שכאשר תלמיד שלהם לא מתפקד, לפעמים הכי מועיל זה להקדיש לו זמן איכות אישי ולנצל את הזמן הזה כדי לנסות להבין אותו ואת מה שתוקע אותו. פעם, כשתלמיד מבולבל ורגיש במיוחד צעק דברים קשים מול כל הכיתה, האינטואיציה שלי אמרה לי שהוא לא מתכוון לאף מילה, אבל שהסאבטקסט שלו אותנטי. אמרתי לו בכוונה רבה: "ממש קשה לי לשמוע את המילים שלך, אבל שתדע שאני אוהב אותך מאד". המהירות בה הוא נמס מאתגרת את מכניקת הקוונטים. חינוך לאתיקה יכול לשאוב הרבה כוח מפרקטיקות של אהבה, מאחר וטמונה בהן השראה לאמפתיה ולרצון הפשוט והיסודי "לעשות טוב".

אזהרה לסיום

דבר נוסף שרלוונטי גם בחינוך לאתיקה, הוא טיפוח מנגנון רפלקסיבי פנימי שמחפש כשלים ומתקן אותם. רצון טוב לבדו אינו מספיק - מורים עם הרבה מאד רצון טוב עלולים לגרום נזקים לא מבוטלים לתלמידיהם. יש להמשיך ולשאול את עצמי שאלות ביקורתיות: האם כשאני נותן דוגמה אישית - אני מבטל אפשרויות אחרות להיות בעולם? האם אני חושף מושגים לדיון באופן שכופה צורת חשיבה צרה מדי? האם כשאני מיישם פרקטיקות של אהבה הגבולות מתערערים באופן שמציב אותי או תלמידות בסיכון? שאלות אלה לא נועדו לרפות את הידיים, שכן יש לזכור - ידיהם של תלמידינו יהיו חזקות מספיק כדי לכתוב את "מיין קאמפף", או את "פו הדב". מבט מהיר מסביב מראה שרבות מדי הידיים שכותבות את הראשון, בעוד מעטות מדי הידיים שכותבות את השני.

גם במקורות התרבותיים שלנו יש דוגמאות לכאן ולכאן. מאחר והרלטיביזם הפוסט-מודרני דורש מאיתנו לבחור את הטוב הסובייקטיבי שלנו, אני בוחר בדרך שהראה לי סבי עליו השלום.

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

(תהילים ל"ד, 13-15)