לגדל כיתה, לא תלמידים
- יומן המורה
- Nov 21, 2017
- 9 min read
משל פוסט-היפי
מעשה בגנן צעיר אחד שהגיע לגינתה של גננית קשישה וביקש את עצתה.
"הירקות שלי לא גדלים יפה. חלקם חולים, אחרים נובלים, בודדים מגיעים לבשלות וגם הם קטנים ועלובים. קניתי את השתילים הכי טובים במשתלה ואת כלי העבודה היקרים ביותר. פעלתי בדיוק על פי הספר 'כיצד לגדל ירקות בעשרה צעדים פשוטים' ושום דבר לא מצליח לי. אני רואה שהגינה שלך פורחת והירקות משגשגים. גלי לי את סודך! כיצד את מגדלת ירקות כה יפים?"
ענתה לו הגננית: "ובכן בחור צעיר, אני בכלל לא מגדלת ירקות. אני מגדלת אדמה. אני משקיעה בתיחוח שלה לעומק, מעשירה אותה בקומפוסט ומקפידה על חיפוי קרקע נדיב של חומר אורגני. האדמה שלי בריאה, עשירה ופורייה יותר משנה לשנה וככל שהיא טובה יותר - הירקות גדלים בה טוב יותר. אל תתייאש, נערי, אם בהתחלה יש רק מעט סימנים להצלחה. גידול אדמה דורש זמן, אבל אם תשקיע בה - משנה לשנה הירקות שיגדלו בה יהיו טובים יותר."
(מעובד עפ"י משל דומה שעוסק בגידול נצלני של דגים)
ניהול כיתה
בשונה מתפקידי הוראה והדרכה שמתקיימים מחוץ לבתי הספר, כל מורה בבית הספר מחזיק בתפקיד ניהולי - ניהול הכיתה והשיעור. זה גם התפקיד המאתגר ביותר של המורה ומה שהופך את מקצוע ההוראה לקשה ומורכב כל כך.
זו תהיה טעות לגזור מכאן את המסקנה שלצורך זה המורה צריך להיות בשליטה מלאה בכל רגע נתון. הוא גם לא צריך להיות תמיד במרכז העניינים בכיתה והיחיד שמותר לו להיות פעיל, או להאציל את הזכות הזו לתלמיד אחד בכל פעם באופן זמני ומוגבל. אמנם, היכולת להפעיל כוח ממשמע ולעשות את מה שמכונה "להחזיק כיתה" היא יכולת בסיסית נדרשת, שבלעדיה יהיה קשה עד כדי בלתי אפשרי לנהל כיתה ולקיים בה תהליכים לימודיים וחינוכיים משמעותיים. עם זאת, החזקת כיתה כטקטיקה בלעדית לניהול כיתה מוגבלת באפשרויות החינוכיות שלה ויש לה גם השלכות שליליות. עם השנים למדתי, מניסיוני ומתצפיות רבות על קולגות בארץ ובעולם, שניהול כיתה מוצלח איננו מבוסס על טקטיקה חינוכית מסוימת, אלא מכוון לטיפוח מתמיד של תרבות כיתתית. במילים אחרות - מורה שיודעת לנהל כיתה מגדלת אדמה, לא ירקות.
גידול אדמה (דימוי)
לעבוד את אדמת התרבות
השאלה היסודית ממנה כדאי להתחיל היא - למה בכלל להשקיע בתרבות בכיתה? לא מספיק לבוא עם תכנית פדגוגית מעולה? לא עדיף להשקיע את המשאבים שלי קודם כל במשמעת?
תרבות היא המרחב המנטלי הקולקטיבי שבתוכו אנחנו תופסים את העולם, חושבים עליו, מפרשים אותו ופועלים בו. בבסיס של כל מה שאנחנו חושבים ועושים יש לא מעט אמיתות-מובנות-מאליהן שאנחנו לא צריכים להרהר בהן כל פעם מחדש, כי הן נראות לנו בתור הדבר הטבעי. זה נוח, יעיל וכוח העל של ההומו-סאפיינס. יתר על כן, הקבוצות התרבותיות שאנחנו משתייכים אליהן מחזיקות באותן אמיתות וזה הבסיס לשפה המשותפת של הקבוצות האלה ומקור כוחן. הבעיה היא שלעיתים קרובות אנחנו שבויים בתרבות שלא מיטיבה איתנו, בלי להבחין בכלל שהתרבות היא שורש הבעיה.
למשל - התרבות המקובלת בבתי ספר מסורתיים רבים היא של משחק תופסת בין המורים לתלמידים. מובן מאליו לשני הצדדים שהם, ובכן, שני צדדים. מנוגדים. ידוע גם ש"באופן טבעי" שיעור הוא מצב לא רצוי לתלמידים ולכן יש להפעיל עליהם כוח באופן מתמיד כדי שיסכימו לסבול אותו. בתוך תרבות כזו, קשה מאד למורה שרוצה לבנות שיעורים שיהיו מהנים לתלמידות שלה, כי זה דורש מהן לשתף איתה פעולה בשמחה, בניגוד לתרבות שהן רגילות אליה. לעומת זאת, אותה מורה יכולה לפגוש את אותם תלמידים במסגרת של חוג העשרה בלתי פורמלי אחרי הצהריים ולהשיג שם את מה שהיא לא מצליחה להשיג במסגרת הבית ספרית. זה לא מפני שמסגרות בלתי פורמליות הן הטוב בהתגלמותו ואילו בתי ספר זה הגיהנום, אלא מפני שהתרבויות שנבנו בשתי המסגרות האלה מעודדות צורות התנהלות וחשיבה שונות לחלוטין.
טוב, אז תרבות זה הבסיס לכל השאר, האדמה בה צומח החינוך, השתכנעתי. אבל האם זה בכלל אפשרי להשפיע עליה?
מצ'עמם לנו, אנחנו פה כי חייבים (אילוסטרציה)
(לא) תם הטקס
אז... איך באמת יוצרים תרבות?
ראשית, כדאי להבין שתרבות לעולם איננה סטאטית. היא נוצרת ומתוחזקת באופן מתמיד על ידי מנגנונים שונים. זה אומר שגם תרבות שנראית יציבה ביותר איננה משולה לקיר בטון, אלא לנהר זורם שהנתיב שלו מתוחזק באופן מתמיד כדי למנוע מפולות בוץ, פיצולים בזרם ושינויי כיוון. אחד המנגנונים החשובים ביותר ביצירה המתמדת של התרבות הוא המנגנון הטקסי. טקס הוא כלי רב עוצמה הן לשימור תרבותי והן לשינוי תרבותי.
כשאנחנו חושבים על טקס, עולות בראשנו תמונות מטקסים פורמליים, שחוזרים במועדים קבועים עם מבנה קבוע ותכנים קבועים. עם זאת, התבוננות בפעילות האנושית מגלה שטקס זה לא רק החצי שעה הזו של נאומים-שיר-צפירה-יזכור-התקווה. טקסיות היא הדרך שבה פעולות אנושיות טעונות במשמעויות סמליות שמעצבות את המובן מאליו שלנו. כמעט לכל פעולה שלנו יש מימד טקסי עבור עצמנו ועבור החברה שלנו. זה אפילו לא משהו שייחודי לבני אדם, כפי שניתן ללמוד מהתבוננות בהתנהגות חברתית של בעלי חיים רבים. חלקם מצליחים להשפיע באופן מכוון על הטקסיות שלהם.
מלבד הטקסים הפורמליים, ניתן למנות עוד שתי צורות של טקסיות:
טקסיות ישירה. חלק מהפעולות הן טקסיות באופן מובהק, כמו למשל גינוני נימוסין. כשאני אומר למישהו "אני מצטער", אני מבצע טקס קטן שתכליתו סמלית - ניסיון לאיחוי קרע חברתי ותחזוקה של התרבות לפיה מובן מאליו שזה לא בסדר לפגוע באחרים. אם אני אומר את זה לתלמיד, זה מערער קצת על תרבות של היררכיה סמכותנית נוקשה, בה המורה לא יכול לטעות. אם אני עושה את זה מול כל הכיתה, זה כבר עשוי להוות פעולה חתרנית ממש. המילים עצמן חסרות ערך בלי המשמעות הטקסית שלהן, כפי שניתן לראות כשקוראים את הטוקבקיסט שכתב "אני מצטער אם זה נשמע גזעני, אבל צריך לגרש מפה את כל הסודנים".
טקסיות עקיפה. לצד "טקסונים" ישירים כאלה, אפשר לראות שבעצם גם פעולות שיש להן תכלית מעשית משל עצמן מחזיקות מימד טקסי. כשאני בודק נוכחות בכיתה יש לזה תוצר תכליתי ישיר (תיעוד מידע על נוכחות תלמידות בשיעור מסוים), אבל גם תוצר טקסי עקיף (תחזוקת המסר שנוכחות בכיתה היא דבר חשוב כמשהו מובן מאליו). כשאני מצחצח שיניים אני באמת מנקה שם משהו (אני מקווה), אבל גם מתחזק את האמונה העזה שלי בכך ששיניים בריאות זה חשוב וגם מסמן לעצמי שעכשיו התחיל/נגמר היום.
שימוש מכוון בטקסים וטקסיות בכיתה ובבית הספר יכול לעודד את צמיחתה של התרבות הרצויה. בייחוד יעילים טקסים ריטואליים - שחוזרים על עצמם במחזוריות קבועה (בתחילת כל שיעור, בשיחות אישיות וכו'). מאחר והתרבות הכיתתית היא תת-תרבות בתוך קהילת בית הספר, אין טעם לנסות ליצור בכיתה מרחב תרבותי שסותר את עיקריה של התרבות הבית ספרית, בעיקר אם יש לך רק 3-4 שעות שבועיות. מגרש המשחקים התרבותי איננו בלתי מוגבל והוא תמיד נטוע בתוך הקשר רחב יותר. התעלמות מההקשר הרחב בתכנון השינוי התרבותי תפיק הרבה דם, יזע ודמעות, ולרוב לא יותר מזה.
שדה הפעולה הטקסי המשמעותי ביותר הוא השפה המדוברת. מה שאנחנו אומרים בכיתה, ויותר מכך איך שאנחנו אומרים את זה, מהווה את החלק העיקרי של מנגנוני יצירת/תחזוקת התרבות בכיתה. על כך ניתן להוסיף שדות פיזיים כגון: שפת הגוף; אופן סידור הכיתה; הניקיון; סוג הריהוט, ושדות מערכתיים כגון: חלוקת הזמן בשיעור; מבנה המערכת השבועית; אופן שיבוץ המורים. כל אחד מאלה משמש אותנו ממילא כדי ליצור תרבות כלשהי בכיתה ויכול גם לשמש אותנו כמנוף לשינוי ויצירת תרבות אחרת, רצויה יותר (עוד מעט יבואו דוגמאות ממש טובות).
מסר טקסי 1: ללמוד זה כיף כשעושים דברים בידיים. מסר טקסי 2: אדמה זה מלוכלך. (בי"ס מונטסורי, ריצ'לנד, ארה"ב, 2017)
תוכן ודוגמאות מהשדה
מהי התרבות הכיתתית הרצויה?
כאמור, הבסיס לניהול הכיתה הוא פיתוח היכולת ליצור ולקיים מסגרת בסיסית, שמאפשרת ומזמנת חוויות חינוכיות מיטיבות. המסגרת הזו כוללת אמון ומידה לא מבוטלת של היררכיה בין המורה לתלמידים. היא כוללת עוד הרבה דברים אחרים, אבל הם משניים לשניים הנ"ל שבלעדיהם אין אפשרות לנהל כיתה באופן משמעותי. הדוגמאות שלהלן הן גרגר חול בדיונה העצומה של הניסיון המצטבר של מיליוני מורות ברחבי העולם, ויש להתייחס לכל אחת מהן כמקור להשראה בלבד. העתקה-הדבקה פשוט לא תעבוד, כי התנאים התרבותיים משתנים מאד בזמן ובמרחב.
טקס פתיחת שיעור של פיטר: המורה עומד בקדמת הכיתה, מרים יד ומעביר מבט על התלמידות. התלמידות משתתקות בהדרגה, פונות לעברו עם כל הגוף ומרימות יד. גם כשיש שקט מוחלט פיטר משתהה עוד כמה שניות, בודק נוכחות בקול ובזריזות ומתחיל את השיעור. בהמשך השיעור פיטר משתמש בהרמת יד שקטה בכל פעם שהוא מעוניין בשקט והקשבה.
הפעולה היא פשוטה, אך מכילה עושר של משמעויות שמחלחלות לתוך המובן-מאליו של הכיתה:
המורה הוא הבוס בכיתה.
יש הבדל בין הפסקה לשיעור, בשיעור נדרשת רמה גבוהה של רוגע, שיתוף פעולה וריכוז.
התלמידות יותר חשובות למורה מהשיעור ולכן כל אחת מהן זוכה לקשר עין ישיר מהמורה לפני שהשיעור מתחיל, גם אם זה לוקח קצת זמן.
כשיש לך כוח על אנשים אחרים עליך להפעיל אותו באופן הרך ביותר האפשרי.
קיומו של השיעור הוא פרויקט משותף של המורה והכיתה.
טקס מעבר נושא/סיום שיעור של פיטר: פיטר נעמד על הכיסא ומבקש מכל התלמידים לעמוד על כיסאותיהם, מורה להם להתמתח ומדגים בעצמו. לאחר כחצי דקה הוא מפסיק אותם ומנחה אותם לתת "כִּיף" לשכנים שלהם ומציין שאנחנו חוגגים עכשיו סיום של שלב בלמידה. פיטר בעצמו נותן כיפים לכל מי שבסביבתו ומבקש מהם לחזור ולשבת. עוברים לשלב הבא.
בסיום השיעור - פיטר אוסר על התלמידים לצאת לפני אישור שלו שהכיתה נקייה ומסודרת. כשהוא מוכן לאשר להם, הם כבר מקובצים לפני הדלת והוא עומד מולם ונותן תזכורות אחרונות למה הם צריכים לעשות בהמשך. פותח את הדלת נותן לכל אחד שיוצא כיף, תוך שהוא מציין דברים חיוביים שהוא ראה שהם עשו בשיעור: "עבדת יפה היום", "ראיתי שממש התאמצת, כל הכבוד!", "אני אוהב כשאת משתתפת בדיון, יש לך המון מה לתרום".
גם כאן ניתן למצוא מגוון של משמעויות שנשזרות לתוך התרבות הכיתתית של פיטר, חלקן חוזרות על עצמן בטקסים שונים וכך מקבלות משנה תוקף:
המורה הוא הבוס בכיתה.
בשיעור נדרשת רמה גבוהה של ריכוז ולכן נדרשות גם הפסקות משחררות.
העבודה שלנו היא משותפת ולכן אנחנו חוגגים את ההצלחות עם חברינו.
אם יש לך כוח על אחרים ואתה דורש מהם מידה מסוימת של חוסר נוחות, תהיה אמפתי כלפיהם.
הכיתה היא מרחב משותף ולכן יש לנו אחריות משותפת לשמור עליו נקי ומסודר.
התלמידים חשובים למורה ולכן כל אחד מהם יוצא מהשיעור עם זיכרון טרי של מגע ישיר אוהב ומילה טובה.
המשחק של טלי: (א) שיעור מתמטיקה נפתח כשהתלמידות שנכנסות מתיישבות, מקבלות דף עם תרגילי חשיבה לחימום ומתעסקות בו במשך כחמש דקות. התרגילים תמיד כוללים אלמנט משחקי-חשיבתי ונפתחים במשימות פשוטות וקלות להצלחה. הכיתה מגוונת מאד מבחינת היכולות של התלמידות. בזמן שאלה שהגיעו בזמן כבר עובדות על תרגיל החימום, טלי פנויה לשוחח עם המאחרות. תלמידות שהצליחו בתרגיל נדרשות לסייע לחברותיהן לשולחן. (ב) טורניר משחקי "סט" בימי שישי - חלק ניכר מהשיעורים של ימי שישי מוקדשים למשחק, בעוד חלק נוסף מוקדש לניתוח של החשיבה המתמטית מאחורי המשחק. (ג) הלמידה של המיומנויות המתמטיות משולבת בעבודה על פרויקטים משחקיים, למשל - תכנון וייצור משחקי הימורים לערב קזינו.
במקרה הזה, אפשר להציג את כל הפרקטיקות האלה דרך התכלית המעשית שלהם מבחינה פדגוגית. עם זאת, הריטואליות שבבחירה לשלב משחקיות בהוראה יוצרת אפקט טקסי שמטמיע קודים תרבותיים בכיתה:
מתמטיקה זה כמו משחק שצריך ללמוד איך לחשוב בו כדי לנצח. אם משחק זה כיף גם מתמטיקה יכולה להיות כיפית.
שיתוף פעולה עם המורה משתלם, כי השיעורים מהנים.
כדי ליהנות בחיים ובלימודים חייבים להיות סדר וחוקים.
סדר וחוקים צריכים לאפשר לכולנו ליהנות.
אנחנו מצליחים ביחד יותר מאשר לחוד, שווה לעבוד בצוות.
יש יותר מדרך אחת לנצח משחק, יותר מדרך אחת להצליח במתמטיקה, יותר מדרך אחת להיות חכם ומוכשר.
טורניר הסט בעיצומו - הגענו כי אנחנו חייבים, נשארנו כדי לנצח בטורניר (כיתה ט', ביה"ס id8, סן דייגו)
*בהזדמנות זו אני ממליץ בחום לעקוב אחרי הבלוג של טלי
טקס קבלת החלטה בישיבת צוות (ביה"ס HTH): המנהלת שמנחה את הישיבה מתלבטת בקול רם אם לפתוח נושא מסוים לדיון או להמשיך הלאה. היא מבקשת ממורים להתייחס לדילמה. לאחר 2-3 התייחסויות קצרות היא מכריזה על "הצבעת אגודל" - מי שבעד לפתוח לדיון מרים אגודל למעלה, מי שמתנגד מסמן עם האגודל למטה, נמנעים מסמנים עם האגודל הצידה. ההצעה נדחית והישיבה ממשיכה.
בהמשך היום, בשיעור היסטוריה, המורה דן עוצר את עבודת התלמידים על הפרויקט ושואל האם הם צריכים את עזרתו בהבנת המניפסט הקומוניסטי. מספר תלמידים מגיבים ודן מבקש "הצבעת אגודל". רוב מוחלט של התלמידים רוצים עזרה ודן משנה את מהלך השיעור ועובר להרצאה פרונטלית.
הנושא של ישיבות הצוות ב-HTH דורש פוסט נפרד משל עצמו. הבאתי את הסיפור הזה כדי להדגים את כוחה של מערכת שמצליחה לקיים קוהרנטיות תרבותית עמוקה בין רבדים שונים. הדרך של הנהלת בית הספר לעודד תרבות דיאלוגית בכיתות איננה להגיד למורות "תהיו דיאלוגיות. בפקודה!", אלא לקיים תרבות דיאלוגית ביחסי העבודה של ההנהלה והצוות.
הזורעים בדמעה
אז מה אפשר לעשות עם כל זה? אם אני רוצה ליישם את זה אצלי - מאיפה להתחיל?
התבוננות ורפלקציה. אחד הדברים שמלמדים אותי הכי הרבה הוא השימוש בעמדת האנתרופולוג. זה רלוונטי בצפייה בשיעורים של קולגות, בהתבוננות בתלמידים בשיעורים שלי ובהפסקות וגם בהתבוננות מחדש על עצמי. ניסיון להבין מחדש את הסיטואציה, ההקשר בתוכה היא מתרחשת והפעילות האנושית שבה, כאוסף של פעולות טקסיות שבונות באופן מתמיד את התרבות, יכול להיות חוויה פוקחת עיניים ומפילת אסימונים. בעניין זה אני חייב תודה גדולה לד"ר דבי גולדן מהפקולטה לחינוך באונ' חיפה, שהקורס שלה עורר אצלי חוויה כזו וידע רב שצברתי בשטח פתאום הפך לתובנות חדשות, מעשיות מאד.
הֶקשר. לפני שניגשים להבניה של תרבות, חשוב להכיר היטב את מגרש המשחקים שלה - ההקשר. מי הם האנשים? מה הם יחסי הכוח? מה האילוצים שבתוכם פועל בית הספר? מה הלחצים שפועלים על האוכלוסיות השונות? מה בהקשר הקיים מאפשר לתרבות הנוכחית להתקיים? הבנה טובה של ההקשר תביא להחלטות מדויקות יותר לאורך הדרך. חשוב לזכור שגם ההקשר משתנה עם הזמן וצריך לבחון אותו באופן שוטף.
שותפים. לעשות לבד שינוי משמעותי במערכת גדולה זה מאד קשה. חשיבה משותפת על סוגיות מורכבות נוטה להביא לרעיונות חכמים יותר. מאחר והדרך תהיה ארוכה וקשה, קיומה של קבוצת תמיכה נפשית ומקצועית יכולה להיות ההבדל בין הצלחה מעוררת השראה לנשירה נואשת מהמערכת.
שפה. אחד הדברים הבסיסיים שכדאי להתחיל לחשוב עליהם הוא השפה. הבנייה מחדש של השפה מַבְנָה מחדש את התרבות ואין אפשרות להפריז בחשיבותה. זהו גם נושא שראוי להתייחס אליו בישיבות צוות שעוסקות בניסיון לעצב מחדש תרבות בית ספרית. דוגמה יפה לכך היא המקום שתופס המגדר בשפה והאפשרות לשנות את התרבות של יחסי המגדר באמצעות שינוי השפה.
תנאים מערכתיים/פיזיים. מה ניתן לעיצוב מחדש? האם אפשר לשחק עם סידור הכיתה? הריהוט שלה? מערכת השעות? מבנה תכנית הלימודים? שינויים משמעותיים של התנאים דורשים תכנון ארוך טווח, אבל לפעמים אפשר להתחיל באופן מיידי בפיילוט בקנה מידה קטן.
המלצת הבית. להתחיל בתכנון טקס פתיחת שיעור שאפשר לחזור עליו בכל שיעור. בהרבה מובנים פתיחת השיעור מכתיבה/מנבאת את מהלכו. מורה שמצליחה לעצב פתיחת שיעור שהיא שולטת בה ויוצרת את האווירה שהיא מעוניינת בה, תזכה לשיעורים הרבה יותר מוצלחים.
תיאום ציפיות. להצלחה ייקח הרבה זמן להתבסס ובדרך אליה יהיו כשלונות. חלק מהטקסים יתבררו כבלתי יעילים ואולי אפילו ירגישו מטופשים. אחרים יהיו מאד יעילים אבל יפיקו תוצרי לוואי בלתי רצויים. זה בסדר גמור שזה ככה בהתחלה ואם הבנתי שמשהו התחרבש לי, סימן שאני נמצא עדיין בהתבוננות רפלקטיבית, מה שמאפשר לי לחשוב מחדש ולמצוא פתרון. פרידה מוקדמת מפנטזיות על גידול צנוניות ענק באדמה שעשויה כולה מנצנצים יכולה למתן הרבה מכאב הלב שיגיע בהמשך.
שיהיה גידול כיתה מוצלח!
"אנחנו הולכים לאט, כי אנחנו הולכים רחוק" (סיסמת תיאום ציפיות אופטימית, תנועת המחאה 15M, ספרד 2011)
Commentaires