על ארבעת המינים ופדגוגיה מעורבת

"מחוייבות לפדגוגיה מעורבת נושאת עמה את הנכונות לקחת אחריות על הכוח שיש למורות לשנות את מסלולי החיים של תלמידיהן" (בֶּל הוּקס, מתוך ספרה Teaching to transgress)

בזבוזים

"בוקר טוב יוד שבע, היום נלמד על הגורמים לצמיחת הלאומיות באירופה במאה ה-19. כולם הוציאו מחברות וכלי כתיבה? יופי. אז תכתבו: הלאומיות המודרנית.... צמחה באירופה.... בהשפעת מספר גורמים. הגורם הראשון.... היה פעילותה של תנועת ההשכלה..."

ככה עשוי להישמע שיעור לגיטימי לגמרי בתיכון. המורה תעמוד בהחלט בדרישות המערכת ממנה - היא סימנה נוכחות, היעדרויות ואיחורים ביומן; הסדר והמשמעת בשיעור נשמרו מאחר והתלמידים היו עסוקים בכתיבה מכדי לעשות כל דבר אחר; היה "הספק" טוב של "חומר", מאחר והמורה הצליחה להכתיב את כל שמונת הגורמים בשיעור אחד, מה שאומר שעכשיו אפשר להכניס את ה"חומר" הזה למבחן הקרוב. שום תלמיד לא יתלונן בפני אף אחד על שום דבר מלבד שעמום, וזו אף פעם לא תלונה שמרעידה את אמות הסיפים. אז איפה בעצם הבעיה? למה התמונה המתוארת כאן גורמת לי כל כך הרבה אי נחת?

סיטואציה כזו מהווה בעיניי בזבוז בלתי נסבל של זמן ושל הזדמנות. הזמן בשיעור כזה הוא חסר ערך לחלוטין עבור המורה והתלמידים וכל הנוגעים בדבר סופרים את השניות עד לסיומו. לא פחות גרוע מכך הוא הבזבוז של ההזדמנות ליצור מרחב חינוכי משמעותי שיבטא את היחודיות האנושית של המורה, יעצים את התלמידים וישחרר אותם מכמה כבלים של דיכוי. בל הוקס ניסחה את זה מצוין - עלינו להכיר בכוח שניתן לנו לשנות את מסלולי החיים של תלמידינו. כשאנחנו לא מעצימים ומשחררים אותם, אנחנו מקיימים את ברירת המחדל - שעתוק הסדר הקיים על כל תחלואיו.

שיעורים כאלה כמובן עדיין נפוצים למדי במערכת החינוך הציבורית בארץ ובעולם והם מסמלים בעיניי את שיאו של פרויקט האובייקטיפיקציה של העידן המודרני.

תחלואי הסדר הקיים (דימוי מרקסיסטי, שלהי המאה ה-19)

הבעיה עם האובייקטיפיקציה

כדי להבין את האובייקטיפיקציה ואת האפשרות להתנגד אליה, אתייחס כאן לשתי מגמות שצמחו בעידן המודרני-תעשייתי, באדיבותה של אירופה המערבית.

מגמה אחת, מהפכנית, חילקה את העולם לסובייקטים (יצורים שיש להם ערך מעצם קיומם, והם מייצרים מחשבות, רגשות ורצונות) ואובייקטים (דברים שהערך שלהם נובע מהשימוש שנעשה בהם על ידי סובייקטים, ואין להם מחשבות, רגשות, או רצונות משל עצמם). המגמה הזו הניעה אוכלוסיות עצומות לתפוס את עצמן כמורכבות מסובייקטים בעלי ערך וכמשתמע מכך כבעלי "זכויות טבעיות" שראוי להיאבק עליהן. כל מאבקי הזכויות במאתיים השנים האחרונות קשורים לרעיון שיצורים שהם סובייקטים הם בעלי ערך - הבורגנות (דמוקרטיזציה), מעמד הפועלים (זכויות עובדים ומדינת הרווחה), נשים (סופרג'יזם ופמיניזם), שחורים (ביטול העבדות), אנשים צעירים (זכויות הילד), להטב"ק ובעשור האחרון גם בעלי החיים (זב"ח וטבעונות).

מגמה שנייה, ממשטרת, מיהרה לייצב את הסדר החדש על פי הקודים המודרניים - לדכא סובייקטים זה הכי המאה ה-18? אין בעיה, נביא אותה באובייקטיפיקציה - החפצה. לחץ מתמיד מופעל על כולנו לתפוס סובייקטים כאובייקטים ולנהוג בהם בהתאם. אפילו אם מדובר בעצמנו. העובדים השיגו את זכויות העובדים שלהם כסובייקטים? לא נורא, אפשר לשמור על הזכויות באופן פורמלי ועדיין להתייחס אליהם כאל חפצים, מכשירים, שמנצלים אותם עד כמה שניתן במסגרת החוק וזורקים בגמר השימוש. אני צריך לירות בחפים מפשע? בטח מי שנתן את הפקודה יודע יותר ממני ובכלל - אני רק בורג במערכת, אין לרצון שלי שום חשיבות. בשיחה על החפצה עם אחת הכיתות שלי ביקשתי דוגמאות מהחיים. אחת התלמידות הבריקה - אני מתייחסת להורים שלי כשילוב בין מונית לכספומט. תכל'ס יש באובייקטיפיקציה משהו די מועיל (למי?), והרי היעילות היא ערך עליון בחברה מודרנית מתועשת.

האובייקטיפיקציה מאפשרת לנו לקיים חברה שמנהלת שיח סוער על זכויות, צדק ומשמעות ברמה הפורמלית, תוך שבפועל היא מדכאת את עצמה ואת הקבוצות והפרטים שמרכיבים אותה עד עפר. אני רוצה להציע את האפשרות לתהליך-שכנגד שאפשר לכנותו סובייקטיפיקציה של מערכות היחסים: שאיפה מתמדת להעניק ביטוי אותנטי לְהיות המורה והתלמידים סובייקטים באמצעות פדגוגיה מעורבת.

מתוצרי האובייקטיפיקציה (צ'רלי צ'פלין כבורג קטן במערכת, 1936)

ארבעת המינים של יחסי אובייקט-סובייקט בכיתה

כתבתי כאן לפני שבועיים על מרכזיותן של מערכות יחסים בחינוך, עכשיו אני רוצה לפתח מודל, פשטני במקצת, שיוצר מפה של אפשרויות להיות מורה בכיתה. המודל מתייחס להתנהלות, לפעולה, לסיטואציה ולא לזהות מהותנית של מורה מסויימת. אני מאמין שכל האפשרויות הבאות מצויות בנו כפוטנציאל בכל רגע נתון ואני אישית מצאתי את עצמי בכל אחד מהקצוות ברגעים שונים בקריירה שלי.

ערבה. כאשר מורה מגיעה לכיתה רק כדי "להעביר חומר" ואין לה שום עניין בתלמידים עצמם כסובייקטים, או אפילו בחומר הלימוד עצמו ובדרכי הוראתו, היא מייצרת עם תלמידיה מערכת יחסים של אובייקט-אובייקט שהיא במהותה ניכור מוחלט. בכיתה כזו נראה שאפשר היה להחליף כל אחד מהנוכחים בכל אחד אחר וזה לא היה משנה את ההתרחשות בחדר כהוא זה, כי אף אחד איננו בעל ערך בפני עצמו - מורה גנרית מלמדת שיעור גנרי בכיתה גנרית עם תלמידים גנריים. כל השיעורים נראים אותו הדבר לתלמידים וכל הכיתות נראות אותו הדבר למורה. כך היא גוזרת על עצמה ועל תלמידיה חוויה של שיממון ובזבוז זמן חסר תוחלת ומן הסתם גם מעודדת צורות שונות של התנגדות והפרעה. קל לבלבל בין מצב כזה למצב של למידה מתוכנת מחשב או ספר לימוד - הרי גם הספר הוא אובייקט - אך המצב כאן הוא שונה. מאחר ותלמידים יודעים לזהות את עצמם ואחרים כסובייקטים-בפוטנציה, הם מצפים לקבל מאותם אחרים הכרה בהיותם סובייקטים כבסיס למערכת יחסים. ביניהם לבין הספר אין ולא תהיה שום מערכת יחסים ולכן הם לא מצפים ממנו לשום דבר. מורה אנושית, לעומת זאת, שיוצרת עם תלמידיה מערכת יחסים מנוכרת, מעבירה גם את עצמה תהליך של אובייקטיפיקציה. מאחר ובניגוד לספר היא איננה מזוהה כאוביקט "טבעי", שאין מה לצפות ממנו ליחס סובייקטיבי, היא מעוררת בקרב תלמידיה תחושות של מיאוס ושאט נפש.

הדס. מהניסיון המועט שלי במערכת החינוך הציבורית, התופעה שנפוצה הרבה יותר בשטח היא המורה שבאמת אכפת לה מתלמידיה, אך מקבלת על עצמה בהכנעה את השבלונה הפדגוגית שמוכתבת לה מלמעלה, הן מבחינת התכנים והן מבחינת הצורה והפרקטיקות. רוב המורות האלה מצליחות ליצור עם תלמידיהן מה שאני מכנה יחסי אובייקט-סובייקט. כלומר - התלמידים עצמם חשובים למורה באמת, כסובייקטים, אך לרוב היא תבטא את זה בדרכים משונות, כמו לצעוק עליהם שישבו בשקט, להכתיב להם מילים חסרות פשר, לסרב להכניס אותם לכיתה עקב חריגה מכללי התלבושת האחידה, או להקרין להם סרטים על חיילים שקופצים על רימונים. לצד זה היא תשקיע הרבה כדי להכיר אותם ולהתחשב בצרכים היחודיים שלהם לפי הבנתה, לרוב באמצעות עיגול פינות והעלמת עין. היא תעשה את כל זה מפני שהיא תופסת את עצמה כאובייקט בלבד - מִתְקן מִמְסר שמעביר רעיונות ממשרד החינוך בצד האחד לתלמידים בצד השני. לכן לתלמידים רבים יש חוויה די דומה ברוב השיעורים הכיתתיים, אבל למורות יש חוויות שונות בין כיתות. יש מעט מאד הבדלים בין מורות מהסוג הזה (כי הן עושות אוביקטיפיקציה של עצמן) ואפשר להחליף כל אחת מהן באחרת בלי טלטלות רבות, אבל הרבה הבדלים בין הכיתות שלהן (שמלאות בסובייקטים שיש להם ערך ולכן ניתן להבחין בשוני ביניהם).

תלמידים כאובייקטים מוחלטים (מתוך הקליפ "The Wall" ללהקת פינק פלויד, 1982)

לולב. "תסמונת המורה המגניב" מאפיינת בעיקר מורים צעירים, חלקם בוגרי תכניות הכשרה אליטיסטיות. היא מתעתעת מאחר ולעין הבלתי מקצועית היא עשויה להיראות כפסגת החלומות של תלמידים והוריהם, וגילויים שלה ברשתות חברתיות זוכות לרוב לקריאות הערצה. למעשה, זוהי הדרך ליצור דווקא יחסי סובייקט-אובייקט עם התלמידים והיא דרך שיש בה סכנות, חלקן חמורות. המורה המגניב זוכר את החוויה המשמימה שלו מבית הספר, ספג במשך שנים את התעמולה שמתנהלת דרך קבע במדיה כנגד ציבור המורות ולכן עוד לפני שכף רגלו דרכה בכיתה, הוא כבר יודע יותר טוב מהן איך עושים חינוך. כשהוא יהיה מורה הוא יהיה מגניב, חבר של התלמידים שלו, ידבר איתם בגובה העיניים ולא ירשה להם לקרוא לו "המורה". המורה הזה מתייחס לעצמו כסובייקט, בעל ערך ורצון חופשי ויחודי, שזה על הכיפאק, אבל הוא שוכח להתייחס לתלמידיו ככאלה. הם לא באמת מעניינים אותו, הוא צריך אותם בעיקר בתור קהל שיאהב אותו ויאשש את הפנטזיה שלו על עצמו. בכיתה שלו אכן יכול להיות כיף - קל מאד להסיט את השיעור לעבר הנושא האהוב על המורה - המורה עצמו. היתרונות החינוכיים מצויים בנכונותו לפרוץ את גבולות המובן מאליו, הבעיה היא שבלי להעריך את תלמידיו כסובייקטים הוא יתקשה להתאים את הרעיונות החדשניים שלו לצרכים ולרצונות היחודיים שלהם. אני מתייחס לאפשרות הזו ביתר חומרה משתי סיבות: ראשית - בעצמי הילכתי במחוזות היותר מתונים של האפשרות הזו בתקופת ההתנסות המוקדמת שלי בהוראה ואני משקיע מאמץ שוטף בהימנעות מהם; ושנית - מורים כאלה עלולים למצוא את עצמם במערכת יחסים פוגענית או בלתי הולמת עם תלמידים ובעיקר תלמידות. לולבים יקרים - אני מתחנן בפניכם - אם הגעתם למצב שתלמידה שלכם מתאהבת בכם זה לא מגניב ורומנטי - זה דפוק לגמרי ואתם אחראים לזה ולהשלכות של זה, גם אם לא התכוונתם לזה במודע. אנא תקנו זאת במקצועיות.

אתרוג. המורה הזו היא הניגוד של הערבה - היא נמצאת בכיתה כדי ליצור שם משהו איכותי ואותנטי ויהי מה, גם אם זה הדבר האחרון שהיא תעשה בחיים. היא מביאה את עצמה כסובייקט באופן רחב ועמוק למפגש עם התלמידים ומתכוונת לעשות כל שביכולתה להכיר ולאהוב אותם כסובייקטים. היא רואה את עצמה כגלגל שיניים סורר - חלק מהמערכת, אבל מורדת בכל מה שנראה לה לא הגון כלפיה או כלפי התלמידים. הרבה פעמים היא תהיה מורה מגניבה בעצמה, אך היא נבדלת מהלולב בכך שהיא מנהלת עם תלמידיה דיאלוג שוטף, מדברת איתם ומקשיבה להם. היא מקבלת מהם משוב באופן ישיר או עקיף, מתאימה את דרכי הוראתה ונושאי הלימוד להיכרות ההולכת ומעמיקה שלה איתם, ובכך מבססת מערכות יחסים של סובייקט-סובייקט. כשהיא מתכננת את הלמידה, היא מתכננת אותה כך שלתלמידים בעלי כישורים ותחומי עניין שונים תהיה אפשרות להתחבר ללמידה, להשתתף בעיצוב חלקים ממנה ולהצליח בה. המורה הזו תיזכר כמורה מיוחדת על ידי רבים מתלמידיה וגם הם מיוחדים בעיניה - אין אצלה שתי כיתות שהשיעורים בהם נראים בדיוק אותו הדבר. היא לא מרחפת מעל השיעור, היא מבוססת עמוק בתוכו ביחד עם התלמידים, מעורבת לחלוטין בתוכן, בצורה ובמערכות היחסים איתם. פעמים רבות, היא אכן תשנה מסלולי חיים של תלמידים. ככה אני מבין את בל הוקס כשהיא מדברת על פדגוגיה מעורבת. שיטות פדגוגיות מסוימות מאפשרות זאת יותר מאחרות, כדוגמת הלמידה מבוססת הפרויקטים (PBL), אך למעשה ניתן ליישם גישה כזו בכל מרחב חינוכי, גם אם ברמות שונות של אפקטיביות.

בעשר שנותיי במערכת החינוך הציבורית פגשתי מספר מפתיע לטובה של מורות ששאפו לסובייקטיפיקציה מתמדת בכיתותיהן ועליהן אני חושב כשאני מחפש את המילים המדויקות. למרבה הצער, פעמים רבות גלגלי השיניים של המכונה שוחקים את הניסיונות האלה ואת המורות שנאחזות בהם עד דק והן נאלצות להתפשר על המהות, לשלם מחיר אישי משמעותי, או לפרוש טרם זמנן.

תלמידים שהגיעו למרכז יום לקשיש להציג פרויקט בביולוגיה גילו שם סובייקטים ונשארו לפטפט איתם ולשחק שש בש

(2016, אי שם במרכז הארץ)